header
 
חדשות ומבצעים
גולשים ממליצים

על ראש המנשל בוער הכובע

על ראש המנשל בוער הכובע
                           

מעט חנן חבר
 
החלטת ועדת הכנסת למנוע מח"כ אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל) להגיש הצעת חוק, שתמנע תקציבי מדינה ממי שמכחיש את "האסון שפקד את הילידים הפלסטינים תושבי הארץ", חשפה את תחושת האשמה של הישראלים על אחריותם לנכבה של 1948. במיוחד חשפה זאת תגובתו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, שטען כי "משמעות ההצעה היא שלילת הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. ההצעה רואה בהקמת מדינת ישראל סיבה לאסון הפלסטיני, ואמנם לפלסטינים נגרם אסון, אך מנהיגיהם הביאו אותו על ראשם ולא הקמת המדינה".

אבל טיבי לא אמר דבר וחצי דבר על כך שהקמת מדינת ישראל היא הסיבה לאסון הפלסטיני. הוא גם לא אמר שהטיהור האתני במלחמת 48' בוצע, כדי שניתן יהיה לקיים את ישראל כמדינה יהודית עם מיעוט קטן ככל האפשר של פלסטינים. מי שהעלה את האפשרות הזאת היה דווקא ריבלין.

דווקא ריבלין, בשל תחושת האשמה שלו, כמו גם של ישראלים רבים אחרים - הוא ולא טיבי - פתח מחדש את שאלת הלגיטימיות של מדינת ישראל, שהוקמה כמדינה יהודית על חורבותיו של העם הפלסטיני. דווקא תגובתו של ריבלין חשפה את המשמעות הפוליטית והמוסרית של דברי טיבי על אסונם של "הילידים הפלסטינים", כשהיא מעוררת מחדש את שאלת הלגיטימיות של הגירת היהודים.

הלגיטימיות של נסיבות הקמתה של מדינת ישראל היא בגדר מיתוס, שכמו שטען רולאן בארת, הופך מעשים שנעשו במהלך ההיסטוריה לחוק טבע. והנה, מיתוס המעשה "הטבעי" של הקמת המדינה הוחזר במו ידיו של ריבלין אל ההיסטורי, כלומר אל מה שפתוח לבירור, לדיון ולפרשנות, כלומר כזה שניתן לתהות על הלגיטימיות שלו, שכבר אינה מובנת מאליה וכבר איננה נובעת מ"טבעיותה" של הקמת מדינה יהודית.

מרגע שריבלין מדבר כהיסטוריון, הקובע ש"לפלסטינים נגרם אסון, אך מנהיגיהם הביאו אותו על ראשם ולא הקמת המדינה", הוא נלכד, בעל כורחו, בהכרח להתמודד עם העובדה ההיסטורית, שהוכחשה שוב שוב - שהאסון שעליו הוא מדבר אינו רק הגירוש וההרס של החיים הפלסטיניים, אלא בעיקר העובדה שמדינת ישראל הצעירה לא התירה לפליטים לחזור לאחר תום המלחמה.

הניסיון של ריבלין להצביע על ההנהגה הפלסטינית כמי שהביאה על הפלסטינים את אסונם, יכול אולי להסביר, חלקית, מדוע נמלטו וגורשו פלסטינים בעת המלחמה, אך הוא גם מעלה את העובדה ההיסטורית, שהנכבה האמיתית והמשמעותית ביותר, אירעה לאחר מלחמת 48', כאשר מדינת ישראל שללה מן הפלסטינים שגורשו או נמלטו את הזכות האלמנטרית של אדם לשוב ולחיות במקומו.

זהו הטיהור האתני האמיתי שבוצע ב-48'. זוהי העובדה ההיסטורית שכולם מכירים היטב וגם מתמידים להכחיש אותה. על כן, מתוך רגש של אשמה, הם מגיבים כאותו גנב שעל ראשו בוער הכובע.

ואכן, את התרומה הגדולה ביותר להעלאת זיכרון הנכבה של 48' תורם היום דווקא הימין, שכן נראה שמאז חקיקת "חוק הנכבה", מעולם לא היתה לה נוכחות רבה כל כך בשיח הישראלי. דווקא המאבק של מדינת ישראל בניראות של הזיכרון הפלסטיני היא זאת שמעלה אותו מנבכי המוכחש אל פני השטח.

כאשר נתניהו מכריז, כי לא נחזור לגבולות 67' הוא מעלה מן האוב את זיכרון הנכבה ותורם לערעור מיתוס ה"טבעיות" של קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בגבולות הקו הירוק. אשר על כן נראה, כי הבחינה מחדש של הלגיטימיות המיתית של תוצאותיה הגיאו-פוליטיות של מלחמת 48' מחייבת לחשוב מחדש על צדקתו והיתכנותו של הפתרון של שתי מדינות לשני עמים, שנשען על המיתוס ולא על התוצאות הקונקרטיות של מהלכים היסטוריים מעשי ידי אדם.